חורבן בודפשט – יומן המזימה והמלחמה, פרק א'
כדי להבין את עומק המזימה, די להביט בכתבה שפורסמה עם בחירתו על ידי הכתב יענקי פרבר – האיש שדואג לפרסם באדיקות כל אירוע עלום שולי וזניח של חב"ד, מקצה העולם ועד קצהו, ובלבד שיהיה בו כדי להאדיר את שמם (וכנראה לאו דווקא לשם שמים או בחינם).
בכתבה המוזמנת ההיא, נשתלו זרעי השקר: הקהילה האורתודוקסית הוצגה כנמצאת ב"תהליך של דעיכה", בעוד שחב"ד (EMIH) הוכתרו בחוצפה כ"איגוד הקהילות החרדי".
כאן נחשף השקר הגדול של הגזלן שלמה כובש – ראש ארגון ה-EMIH (חב"ד הונגריה) ומאדריכלי מזימת ההשתלטות, שבנה את כוחו על קשרים פוליטיים הדוקים עם השלטון, במטרה לנשל את הקהילה האורתודוקסית האותנטית מנכסיה. באותה כתבה העז כובש להתהדר בנוצות לא לו ולהצהיר בנבזות: "זהו יום חשוב לקהילה היהודית האורתודוקסית בהונגריה שזכתה היום לצדק היסטורי... אנו שמחים שהממשלה בחרה להעמיק את הקשר עם EMIH".
איזו עזות מצח של רמאי! את דברי הרהב האלו אמר כובש לרגל קבלת מעמד רשמי ומתוקצב מהממשלה לארגון ה-EMIH שלו. הוא לקח הישג פוליטי של קהילת ה"סטטוס-קוו" – קהילה האסורה ומוחרמת על ידי כל גדולי וצדיקי הונגריה מדורי דורות – ועטף אותו במילים "צדק לאורתודוקסיה". מטרת הערבוב המכוון הזה הייתה לטשטש את הגבולות ולטרוף את דעת הקהל, כדי להכשיר את הקרקע לגזילת נכסי הקהילה האורתודוקסית האמיתית תחת הכסות המזויפת של "נציגות רשמית"
המלכודת של כובש:
שלמה כובש, האדריכל הממולח של המזימה, זיהה בדויטש את "הטיפש השימושי" המושלם. כובש ידע שחב"ד לבדה, כקהילת "סטטוס-קוו" המוקצית והמוחרמת על ידי גדולי הונגריה, לעולם לא תצליח לגעת בכספי הפיצויים האורתודוקסיים. הוא היה זקוק לחתימה של ראש הקהילה האורתודוקסית כדי "להכשיר את השרץ". בציניות מוחלטת, הוא גרר את דויטש לחתום על תביעה שכל מטרתה היא הזרמת מיליארדים לקופת ה-EMIH, תוך שימוש ב-MAOIH, הלא היא הקהילה האורתודוקסית, כעלה תאנה.
רשעות ה"סמכות" המזויפת:
כובש, בראיונות לתקשורת ההונגרית, הציג מצג שווא נבזי כאילו "הרבנות הראשית לישראל" היא הסמכות הרוחנית העליונה והבלעדית של כל יהודי העולם. עבור יהודי חרדי, ובוודאי עבור ממשיכי דרכו של החתם סופר, מדובר בבדיחה עצובה; הרבנות הראשית היא מוסד ציוני-ממלכתי, נטול עצמאות תורנית וכפוף לחוקי המדינה ולהכרעות הבג"ץ. זוהי אינסטנציה פקידותית שבה לא דעת התורה היא הקובעת אלא המערכת הממשלתית – גוף שמעולם לא הייתה לו דריסת רגל או שמץ של סמכות בקהילות הונגריה.
לכובש היה אינטרס מיוחד לרומם את קרנה של הרבנות מטעם, שכן הוא נעדר כל הכרה או "סמיכה" מצד גוף חרדי עצמאי ומוסמך. את תארי ה"רבנות" שלו ושל חבריו הוא שואב ממקורות מפוקפקים: רבני חב"ד, הידועים בנטייתם לחלק "סמיכה לרבנות" לכל בחור חב"די צעיר כמעט ללא עמל תורה אמיתי, רק כדי להכשירם כשליחים המפיצים את בשורת הגאולה המזויפת של לובביץ'.
בעוד שבעולם הישיבות הליטאי, החסידי והספרדי משקיעים ועמלים בתורה שנים רבות כדי להיות ראויים להורות הלכה, הרי שבחב"ד מסתפקים ב"לימודי אינסטנט" מתוך קיצורי הלכות וסיכומים שטחיים. לא פלא שכל שאלה המופנית ל"רב" חב"די כזה נענית בהקלות והיתרים גורפים – שהרי מי שלא למד, אינו יודע לאסור. עבור כובש, שהסמכות היחידה שאי פעם הכירה בו (מלבד חבריו לחב"ד) היא אותה רבנות ראשית פוליטית, אין ברירה אלא לרומם אותה עד לשמיים כ"סמכות עליונה".
הפשע האידיאולוגי:
כובש ידע היטב מדוע הוא גורר את דויטש דווקא לשם: לחב"ד הונגריה יש קשרים הדוקים ומסועפים עם צמרת הרבנות הראשית ועם גורמים פוליטיים המשפיעים עליה. הפנייה לערכאות אלו לא הייתה חיפוש אחר צדק תורני, אלא ניצול של "מגרש ביתי" שבו כובש מרגיש בנוח. הוא השתמש בשם "הרבנות" ככלי פוליטי כפול: מצד אחד, כדי להרשים את הממשלה ההונגרית בתארים גרנדיוזיים, ומצד שני כדי לדחוק את הניאולוגים לפינה משפטית שנתפרה לפי מידותיו.
דויטש לא רק חתם על מסמך כספי, הוא ביצע "מכירת חיסול" רוחנית. הוא הכפיף קהילה אורתודוקסית מפוארת בת 150 שנה לממסד זר והצהיר אמונים לכת חב"ד. הוא הפך את יורשי ה"כתב סופר" וה"מהר"ם שיק" לגרורים של ארגון שכל מהותו היא פוליטיקה ותקציבים.
זעקת הקהילה ויהירות הבוגד:
שבעה מחשובי הקהילה, שראו את התהום פעורה, שיגרו אליו מכתב חריף ומזועזע: "איך העזת להכפיף אותנו לרבנות? אין להם שום סמכות על קהילתנו! ואיך העזת ללכת יד ביד עם חב"ד שהם קהילת סטטוס-קוו האסורה?" אחרים דיברו איתו אישית. דויטש, שכבר היה "לפות" חזק בחיבוק הדוב של כובש ואנשיו, השליך את המכתב לסל ביהירות, מבלי להבין שהוא חותם באותו רגע על גזר דין החורבן של הקהילה.
- התוכנית המקורית והודאת דויטש: דויטש עצמו הודה כי היעד המקורי של המבנה היה הקמת מרכז תורני וכולל ליטאי. כפי שהצהיר דויטש במפורש: "התוכנית היא שהכולל הליטאי יתמקם בדשזשאפי, והרב קלטי (Rabbi Keleti) יוכל להיות הרב שם".
- הווטו של חב"ד: אולם, האינטרס של חב"ד – מתוך שנאה תהומית לליטאים וללומדי תורה בכלל – הכתיב מסלול אחר. הם הבינו שמרכז תורני חזק בראשות הרב קלטי יהווה משקל נגד לשליטתם. במכבש לחצים, הם גרמו לדויטש לזנוח את הבטחותיו לרבנים, לסכל את הקמת הכולל ולמסור את המפתח לידיהם.
- חודש שבט תשפ"ב: מחטף הסמכויות ושיכרון הכוח: דויטש ביטל בבוטות את דרישת חברי הקהילה לכינוס אסיפה, בטענה יהירה וחסרת בסיס כי "רק לו מותר לקרוא לאסיפה". בכך חסם כל אפשרות לביקורת פנימית והפך את הנהגת הקהילה לדיקטטורה של איש אחד.
- התעללות ה"אדרים": דויטש החל לנהל משחקי סחבת ציניים על גב הציבור. הוא קבע תאריך לז' אדר א', וכשהגיע המועד – דחה אותו בערמה לז' אדר ב'. השימוש בלוח השנה היהודי ובחודש העיבור ככלי למניפולציות משפטיות היה בבחינת "פורים שפיל" אכזרי על חשבון הקהילה הממתינה למענה.
- מזימת הזום והתדרוך החב"די: לאחר מסכת של שקרים ודחיות, ובהדרכתם הצמודה של אנשי חב"ד שתדרכו אותו כיצד "למסמס" את ההתנגדות, המציא דויטש פתרון חדש: הוא הבטיח כי תיערך אסיפה ביום י"ז אדר ב' דרך המחשב (זום). היה זה ניסיון ברור למנוע מפגש פנים אל פנים עם הציבור הזועם ולשלוט בשיח מרחוק.
- סכין בגב בערב הפורים: לשיא השפל הגיע דויטש בערב חג הפורים, כאשר בצעד חסר תקדים ביטל ברגע האחרון את אירוע החג המסורתי של הרב קלטי, שהיה אמור להיערך כבכל שנה במתחם קזינצי. אין הסבר אחר לצעד אכזרי זה מלבד השפעתם המורעלת של אנשי חב"ד; הללו, ששנאתם לבני התורה מפורסמת וידועה, שכנעו את דויטש להשבית את שמחת החג האותנטית. התוצאה הייתה צער נורא ועלבון צורב ליהודים המקומיים, שנותרו בערב החג ללא קורת גג רוחנית וללא מקום לחגוג בו.
- המריחה הגדולה והביטול של י"ז אדר ב': גם את ההבטחה לכינוס ב-י"ז אדר ב' רמס דויטש ברגל גאווה. כשהגיע המועד המיוחל, הסיר את המסכה וביטל בבוטות את המפגש המקוון בתואנות שקריות ומגוחכות. אלא שכחלק ממסכת התמרונים הצינית, ועל מנת להכשיר את התרמית הבאה, נקבע מיד מועד חלופי חדש – אסיפה מרחוק ליום י"ט אדר ב' תשפ"ב.
- זיוף מניין החברים: במהלך אותה אסיפה מפוברקת שנערכה לבסוף ביום י"ט אדר ב', נטל דויטש לעצמו סמכויות לא לו וביצע מחטף דמוגרפי חסר עכבות: הוא אישר במחי יד את קבלתם של עשרות 'חברים' חדשים לקהילה – רובם ככולם עובדי המשחטה של חב"ד בצ'נגלה, שגויסו כחיילים בשירות המזימה. את המהלך המופרך הזה ניסה להכשיר בטענה השקרית כי לראש הקהל עומדת הזכות הבלעדית לצרף חברים כראות עיניו, שקר גס שנועד להטות את מאזן הכוחות ולגזול את הקהילה מבעליה האמיתיים.
- מינוי וועד הבובות: במהלך אותו מחטף, 'נבחרו' כביכול חברי ועד חדשים: ר' שלום מזרחי, ר' גבריאל (מיקלאש) פאני, וויקטור טשעה. בחירתם של השניים הראשונים, מחברי הקהילה הוותיקים והשורשיים, לא הייתה אלא תרמית צינית; דויטש שירבב את שמם כדי לייצר כסות לגיטימית למעשיו ולזרות חול בעיני הציבור, בעוד שבפועל שימשו שמותיהם המכובדים רק כעלה תאנה להשתלטות עוינת על מוסדות הקהילה.
- סירוב מנצח - האסטרטגיה של נאמני הקהילה: ברגע שנחשף עומק המזימה, השכילו רבים מחברי הקהילה האורתודוקסית להבין כי מדובר ב'משחק מכור'. בפיקחותם, החליטו בו-במקום להימנע מליטול חלק באסיפה המבויימת וסירבו להכיר בחוקיותה. הם הבינו היטב את המלכודת שטמן להם דויטש: לו היו משתתפים, היה דויטש מנצל את נוכחותם כדי להעניק למחטף תוקף חוקי בטיעון הציני: 'הרי נכחתם בדיון, ובכך הסכמתם לעצם סמכותו – גם אם דעתכם נותרה במיעוט'. בסירובם העקרוני להשתתף, הקימו חברי הקהילה חומת מגן משפטית ומוסרית; הם הבהירו כי אין מדובר בוויכוח לגיטימי, אלא באסיפה שיסודה במרמה, תכליתה שקר, וכל כולה מהלך לחיסולה הגמור של הקהילה האורתודוקסית.
ככל שהתקרב רגע האמת, הפכה המערכה למאבק ישיר בין גדולי הדור לבין "ראש הקהל" שאיבד את מצפונו. חברי הקהילה, בגיבוי רבני, החליטו כי לא ניתן עוד להמתין למחוות של רצון טוב מצד דויטש.
י"ט אלול תשפ"ב – קריאת האזהרה: מכתב חריף וחסר תקדים של 'אגודת הרבנים' בראשות הרה"ג שמואל אליעזר שטערן שליט"א הציב תמרור עצור ברור: "יש להקפיא את כל השינויים... על הנרשמים המזויפים להימנע מליטול חלק באסיפות!". הייתה זו קריאת אזהרה אחרונה לדויטש לסגת מהתהום לפני שיהיה מאוחר מדי.
ההתגייסות הקהילתית – ה' חשוון תשפ"ג: בתגובה להתעלמות המתמשכת של דויטש, ומתוך הבנה כי גורל האורתודוקסיה מונח על הכף, קראו חברי הקהילה הנאמנים לאסיפה מכריעה ביום ה' חשוון תשפ"ג בבית הכנסת המרכזי "קזינצי". הייתה זו שעת רצון שנועדה להחזיר את המושכות לידי הציבור ולעצור את מחול השדים.
א' מרחשון תשפ"ג – פסק הדין המכריע: לאחר שדויטש המשיך להתעלם מכל פנייה ובז לכל ניסיון הידברות, ניתן פסק דין חתוך וברור על ידי גדולי הרבנים שטערן, וייסבערגער וגעשטעטנער. הפסק לא השאיר מקום לספק: "על ראש הקהל מר דויטש להתפטר לאלתר ולפנות את מקומו לאדם שיהנה מאמון הציבור!".
![]() |
| על דויטש להתפטר לאלתר! |
השיא המביש – ב' מרחשון: כאן הגיע רגע האמת שחשף את עומק השפל המוסרי. בתוך פחות מ-24 שעות, הוכיח דויטש כי אין לו טיפת יראת שמיים או כפיפות בסיסית להלכה; הוא צפצף ברגל גסה על פסק בית הדין שניתן אך יום קודם לכן.
במקום להרכין ראש ולהתפטר בבושת פנים כמתחייב מכל יהודי שומר מצוות, בחר דויטש בנתיב הבגידה הסופי: הוא רץ בייאוש לזרועותיהם של פטרוניו מחב"ד, כדי להשלים איתם את עסקת המכירה הסופית של נכסי הרוח והחומר של הקהילה. ביום זה, דויטש לא רק בגד בחבריו, הוא הכריז מלחמה גלויה על התורה ועל גדולי ישראל.
---
7. ליל הוודקה והפוטש: "אסיפת פועלי און" (ב' מרחשון תשפ"ג)
כאשר הבינו אדריכלי המזימה כי האסיפה החוקית והאותנטית בקזינצי עומדת לסכל את תוכניתם, הם עברו למתקפה סופית. ביום חמישי, ב' מרחשון, התבצע ה"פוטש" המכריע – מחטף לילי ברוטאלי שנועד לקבור את עצמאות הקהילה האורתודוקסית לנצח.
חכמים עדיפי מנביאים: האזהרה האחרונה
בו ביום, שלחו ר' זאב פאשקעס ועוד מראשי הקהילה האמיתיים מכתב בהול ונוקב לדויטש. במכתב (מתורגם מהונגרית) הם חשפו בפניו את המלכודת שטמנו לו חבריו החדשים בנבואת אמת שהתגשמה מילה במילה:
"הננו להודיע לך... כי אנשי חב"ד שדוחפים לקיום האסיפה הערב לא עושים זאת לטובתך. כוונתם לפטר את חברי הוועד האמיתיים (מיקלאש פאני ושלום מזרחי) לא כדי לחזק אותך, אלא כדי לחוקק חוק שיאפשר להם לנהל את הקהילה בלעדיך. בבוא היום, הם יזרקו אותך בבושת פנים, ואז תהיה זרוק מכל הצדדים – גם חב"ד יבזו אותך וגם הקהילה תשנא אותך על שהסגרת אותה לידיהם".
אולם דויטש, בגאוותו ובטמטום לבו, אטם את אוזניו מדברי האמת הפשוטים הללו. הוא בחר לדחות בידיים את ההזדמנות האחרונה לעצור את השוד, וצעד כסומא בארובה אל תוך המלכודת.
טשטוש הדעת במאורת חב"ד: הוודקה והשחיטה
האסיפה נערכה במיקום חשאי – באחד ממרכזי הפעילות של חב"ד בבודפשט. שם ישבו המושכים בחוטים: שלמה כובש, גיסו אויריכמן, קסלר ומרעיהם, כשהם מקיפים את דויטש כדי להבטיח שלא יתחרט ברגע האחרון. בקהילה נפוצו עדויות עקשניות כי שם, הרחק מעיני הציבור, דאגו המארחים למלא את גרונו של דויטש בוודקה – כמיטב המסורת של הכת – כדי לטשטש את מוחו ולבלבל את דעתו לפני החתימה הגורלית.
דויטש, בפתייתו, קיבל טפיחות שכם מאוהביו החדשים, מבלי להבין שהוא בבחינת "שור המובל לטבח" המקבל קש ותבן כדי שילך בשקט אל הסכין. השבר הגדול הוא שאיש אחד, מטושטש דעת וחסר עמוד שדרה, החריב קהילה בת 150 שנה ומסר אותה לידי שונאי הדת המסוכנים ביותר.
המחטף התקנוני: שלטון אנשי הקש
ה"אסיפה" נערכה במתכונת וירטואלית – ללא שום יכולת לדעת מי ומי המצביעים בפועל (מלבד "החברים החדשים" שהושתלו על ידי חב"ד). במהלך המחטף, מונו שלושה אנשי קש לניהול הקהילה: מנשה ברנט, שלמה גרוסברגר ורועי גינון.
המזימה הושלמה בשינוי תקנוני דורסני: נקבע כי לשלושת חברי הוועד הללו יש סמכות בלעדית לסלק או למנות חברים כרצונם, גם ללא אישור ראש הקהל. למעשה, ברגע זה חב"ד הפכו לבעלי הבית המוחלטים. דויטש, בסתימת מוחו, לא הבין שברגע שחתם על כך, הוא הפך למיותר עבורם.
השקר של ברנט: חילול שם שמיים
שיא העזות נרשם כאשר מנשה ברנט העז לשקר במצח נחושה באותה אסיפה, תוך שהוא מגייס בציניות את זכר אבותיו ואת שם רבני הקהילה:
"בשם המרא דאתרא הרב שמואל אליעזר שטערן ובשם הסבות והסבתות שלנו... אני בטוח שכל מה שעשינו היום יהיה לטובת הקהילה".
פסק הדין של ז' מרחשון: ביטול גורף של ה"פוטש"
השקר של ברנאט באסיפה היה רק קצה הקרחון. התגובה שהגיעה ביום ז' מרחשון מצד הנהגתה הרוחנית של הקהילה הייתה רעידת אדמה הלכתית. המרא דאתרא, הרה"ג שמואל אליעזר שטערן שליט"א, שיגר מכתב רשמי ונוקב, ובו הוא לא רק מוחה על השקר, אלא מבטל מעיקרו את כל מהלך ה"פוטש".
בכתב אישום הלכתי חסר תקדים, קובע הרב נחרצות:
"..על התנהלות האסיפה שזימן מר דויטש רוברט בתאריך יום ה' ב' במרחשון תשפ"ג, והדברים שנאמרו בשמי, ושינוי התקנון של הקהילה האורטודוקסית – כל זה לא היה בהסכמתי!"
הרב מבהיר כי המהלך התקנוני שנועד למסור את הקהילה לידי אנשי הקש של חב"ד הוא חסר תוקף:
"על כן אין מקום לאשר את ההחלטות של אותה אסיפה, ומובן מאליו שאיני מזדהה עם כל המהלך!"
לפסק דין נחרץ זה הצטרפו בחתימתם רבני הקהילה בבודפשט, הרה"ג משה טוביה ווייסברגר והרה"ג מאיר חיים געשטעטנער, יחד עם חד מגדולי דייני הדור, הרה"ג חיים יוסף דוד ווייס מראשי רבני אנטווערפען, שהוסיפו שורה תחתונה וחד-משמעית:
"גם דעתינו שוה להנ"ל שכל ההחלטות בטילות ואנו מסתייגים מכל מהלך של אותה אסיפה."
צילום המכתב ההיסטורי מז' מרחשון: רבני הקהילה ודיינים בעלי שם מפקיעים את סמכות הגזלנים.
המשמעות ההיסטורית:
המכתב הזה אינו רק מכתב מחאה; הוא הפקעה הלכתית של כל סמכות שדויטש או אנשי חב"ד ניסו לנכס לעצמם. הרבנים קבעו כי מבחינת התורה וההלכה, האסיפה של ב' מרחשון מעולם לא קרתה והחלטותיה בטלות ומבוטלות – ובכך התפוררו לגמרי שקריו של ברנאט, שנתפס משקר במצח נחושה בדיוק כפי שעושים מפעיליו מחב"ד.
כאן נחשף פרצופם המקיאווליסטי של הגזלנים: ברגע שעמדתו ההלכתית של המרא דאתרא חסמה את תאוות השלטון שלהם, הם בחרו להתעלם ממנה ולהמשיך במחטף. בכך הוכיחו כי הדיבורים על "מסורת אבות" ו"כבוד הרבנים" היו רק כסות דקה לשוד והרס הקהילה.
---
"שמחנו לשמוע כי חברי הקהילה החוקיים של קהילת היראים האורטודוקסית בבודאפעסט התאספו אמש ובחרו בהנהלה חדשה שנהנית מאימון החברים חוקיים של הקהילה והעמידו בראשם את הר"ר זאב פאשקעס נ"י ואנו ברכה להם שיהיה נועם ה' עליהם ויפעלו ויעשו למען חיזוק גדרי הדת והקהילה להרבות כבוד שמים ולחזק בדקי היהדות והקהילה, להגדיל תורה ויהדות בעיר תהילה בודאפעסט".
- מחד, עומדת קהילת האמת והמסורת: המורכבת מחברי הקהילה המקוריים והשורשיים, השומרים אמונים לדרך אבותיהם. אלו התעלו מעל חרפת המנעולים של ה' מרחשון והקימו מחדש את הנהגת הקהילה תחת הדרכת הרבנים הגאונים וראש הקהל הנבחר, ר' זאב פאשקעס.
- מאידך, ניצבת עדת השקר והגזל: המורכבת מ"חברים" מזויפים ואנשי קש מטעם חב"ד, הפועלים במרמה מאז ליל הפוטש של ב' מרחשון. בראשם ניצב עדיין דויטש בתפקידו הכנוע – "ראש קהל" על הנייר בלבד, המשמש כלי שרת זמני בידי אדריכלי המזימה. גורלו נחרץ להיות מושלך בבוז על ידי שולחיו ברגע שיסיים למלא את תפקידו הבוגדני, וסופו זה יגיע הרבה יותר מהר ממה שהוא מעלה בדעתו.



_page-0001.jpg)
_page-0004.jpg)
_page-0001.jpg)
-2_page-0001%20(2).jpg)
-3_page-0001%20(1).jpg)
-4_page-0001.jpg)
Comments
Post a Comment